בקרות הכניסה הן אחת המפתחות החשובים ביותר בניהול ריכוזי קהל, החל מנחילי מבקרים במרכז רפואי, דרך גיחות ספקים למרכז לוגיסטי, ואל אלפי האוהדים סביב אצטדיון כדורגל. הכניסות מנקזות אליהן קהלים גדולים והטרוגניים, והבקרות בהן נדרשות להיות מבוקרות, מדויקות ומהירות, כדי להבטיח את הרציפות התפקודית של המתקן, ואת שלומם של הבאים בכותליו. כשל בכניסות, לרוב, יוביל לכשלים אבטחתיים, בטיחותיים ולוגיסטיים.
מנהלי ביטחון רבים מכירים באתגרי בקרות הכניסה, בטח של נכנסים מזדמנים, ובחובה להקדיש את המשאבים הנדרשים, בזמן, באנרגיה ובכסף, לאפיון ולתכנון מדויקים של ניהול הקהל. נכון, ישנן נקודות רגישות נוספות במסלול הזרימה של הקהל, שחלקן פוגשות אותו אפילו לפני היציאה מהבית, וחלקן פוגשות אותו לקראת היציאה, אבל סקירה מהירה של מחדלים ואסונות במרוצת השנים האחרונות מלמדת שרובם היו תולדה של כשל בכניסות.
בשנים האחרונות, החליפו את מנגנוני בקרות הכניסה הפרימיטיביים, שהיו מבוססי נייר ופלסטיק, שורה של כלים חדשים הודות למהפכה הדיגיטלית. הכלים החדשים היו מתקדמים יותר, אבל גם תלויים יותר בסביבה תומכת, לרבות חומרה נוספת ותקשורת יציבה, וכתמיד, גם איומים מותאמים כגון זיופים וספסרות.
לדוגמה, פסטיבל מוזיקה גדול ומבוקש שהתקיים בפארק הירקון, חרף תכנון קפדני של בקרות הכניסה, נתקל בכמות רבה של כרטיסים דיגיטליים מזויפים שבדיקתם התארכה. הקהל סירב לקבל את ההמתנה הממושכת ואת הצפיפות המצטברת, והחל לחץ פיזי שמהר מאוד הפך לסכנה ממשית. בשל כך, המארגנים נאלצו לפתוח את הכניסות לרווחה כדי לשחרר את הלחץ, אבל ספגו אובדן כלכלי כבד, והקטינו את הסכנה הבטיחותית והחליפוה בסכנה אבטחתית, שהרי נכנס פנימה קהל בלתי מבוקר רב, שבתוכו יכול היה להסתנן מחבל.
הדוגמה הזו היא רק אחת מיני רבות, ומוכרת למנהלי ביטחון רבים של מתקנים מקבלי קהל, מהבית ומבחוץ. בקרות הכניסה הן קו ההגנה האחרון שחוצץ בין החוץ לבין הפנים, והשליטה בו חייבת להיות אבסולוטית.
כאמור, במרוצת השנים המתודולוגיה נשארה דומה, אבל מנגד, הטכנולוגיה התקדמה ופתרונות חדשים פותחו. לצד זאת, התבססה ההבנה שהצרכים האבטחתיים והבטיחותיים חייבים להיות משולבים בשני רכיבים חדשים:
הראשון, חווית המשתמש. הליך בקרת הכניסה נדרש להציב את המשתמש במרכז, ולהיות נוח, אינטואיטיבי ומהיר. המתכנת שנכנס לקמפוס החברה, הקבלן שנכנס לאתר הבנייה או המבלה שנכנס למתחם המסיבה, כולם צריך לחוות את הליך הכניסה בצורה חלקה.
השני, רציפות תפקודית. הליך בקרת הכניסה נדרש להיות אמין ויציב, ולהתקיים גם בתנאים בלתי צפויים כגון נפילות תקשורת, דילוג מיקומים וכד'. מנהל הביטחון חייב לשמר את היכולת לדגום את הקהל ולזכות אותו טרם הכניסה לאזור המאובטח.
הבנה זו מתחברת למגמות הרווחות גם בתחומים אחרים, שבהם מציבים את המשתמש במרכז ושבהם משמרים את הרציפות התפקודית.
אחת הדרכים ליישם זאת היא השינוי התפיסתי, שמשלים את הפתרונות המסורתיים של מיגון פיזי, בפתרונות פרסונליים שמשתמשים בכלים הזמינים והנגישים למשתמשי הקצה.
לדוגמה, מכשיר הטלפון הסלולרי. מודל ה-BYOD (Bring Your Own Device) הוא המחשה מובהקת ומתבקשת לכך. במציאות שבה לרוב מוחלט של האנשים ישנם מכשירי טלפון סלולריים, שצמודים אליהם במשך כל יום, כל היום, ניתן לגייס אותו לטובת הליך בקרת הכניסה, כמובן בהינתן האפליקציות המותאמות והמאובטחות.
יתרה מכך, באותה המידה שהכניסה היא הפתח למתקן, כך גם הליך בקרת הכניסה הוא הפתח למשתמש, ואחרי שנוצר החיבור הראשוני בינו לבין הגוף המארח, ניתן למנף את הפלטפורמה הקיימת לאינספור שימושים נוספים שמקנים לשני הצדדים יתרונות רבים. לדוגמה, שליחה של אינפורמציה רלוונטית כגון המסלול לחדר הישיבות שבו תתקיים הפגישה, תדריך בטיחות בכניסה למרכז לוגיסטי או כל בקשה אחרת שתוגדר מראש.
חיבור שכזה מאפשר קשר אקטיבי בין הצדדים, ויש בו כדי לשפר את חווית המשתמש בשגרה, וכדי להיות כלי חשוב בחירום.
הטכנולוגיה כבר פה, נותר רק להכיר אותה.
סיכום
אתגרי בקרות הכניסה מלווים את מנהלי הביטחון מאז ומתמיד, אבל נדמה שהם רק מחריפים נוכח הגדילה באוכלוסייה, ובהתאם, הגדילה של המושאים המאובטחים והקהלים הרלוונטיים אליהם.
בקומה השנייה, השאיפה של ארגונים לספק חווית משתמש מוסיפה משתנה חדש למשוואה, ומחייבת כל פתרון אבטחתי ובטיחותי להיות גם פתרון נוח, אינטואיטיבי ומהיר.
בקומה השלישית, ההכרח של ארגונים לשמר רציפות תפקודית במדינה שמתנהלת מזה שנים בצל מצב חירום כזה או אחר, מחייבת כל פתרון להיות גם אמין ויציב.
אז האתגרים היו והינם, אבל לצידם מפותחים גם פתרונות חדשים ומתקדמים, והפתיחות המחשבתית מקנה את היכולת להתמודד איתם. היום, יותר מתמיד.
.
תכנים משלימים:
