פוסטסטיק

 

אומרים שהצורך הוא אבי ההמצאה. אומרים וצודקים, לפחות במקרה שלי.

ב-2009 הייתי חייל משוחרר אחרי שירות קבע ביחידה המיוחדת 'עוקץ'. חזרתי למגורים בבית ההורים, במושב חמד, מתוך כוונה לחזור לשגרה האזרחית, לשפיות ולשקט.

כוונות לחוד ומציאות לחוד. במהרה הסתבר לי שהמציאות אותה חווים ההורים שלי, השכנים שלי ושאר התושבים במושב ובסביבה היא קשה ומתסכלת. פריצות, פריצות, פריצות. פריצות לבתים, למשקים, לרכבים. התדירות הייתה גבוהה והנזקים היו פיזיים, כלכליים, אבל בייחוד מוראליים. תחושת הביטחון האישי שלנו נרמסה והרגשנו מחוללים ומושפלים. בכל בוקר תהינו אצל מי פרצו בלילה. היינו במתח תמידי.

בית ההורים שלי ספג שתי פריצות בטווח של ימים בודדים. הפריצה הראשונה התקבלה בהכלה יחסית. זו הייתה המציאות בסביבה ונדמה שהיה תורנו להיכנס לסטטיסטיקה. הפריצה השנייה התקבלה אחרת ואבא שלי החליט שזו תהיה האחרונה. הפתחים מוגנו והבית הפך למבצר. מבחינתי, בן מושב שגדל בבית פתוח ונגיש, זו הייתה מציאות חדשה, בלתי נתפסת ובלתי מקובלת.

החלטתי לברר את הדרכים בהן מתמודדים מושבים שכנים, בדגש אלו שמשתמשים בכוח אבטחה מקומי, מבוסס מתנדבים, חברות שמירה או שילוב ביניהם. רציתי להשוות ביניהן, לבחור את האפקטיבית והמתאימה ביותר ולדחוף את נציגות המושב שלי ליישם אותה אצלנו ובהקדם. רציתי לשנות את המציאות.

לתדהמתי, כמות הפריצות במושבים השכנים הייתה דומה בכולם. האבסורד היה שגם הדרכים בהן הם נקטו בניסיון להתמודד איתן היו דומות בכולם. המצוקה הייתה גורפת ומשותפת. הצורך היה מובהק.

השלב הבא היה ניתוח המציאות וניסיון לחפש פתרונות חדשים וישימים, להבדיל מהפתרונות הקיימים בשוק, שהרי האפקטיביות שלהם הייתה קלושה. ואז, כמו שהייתי צריך לחזור הביתה כדי להיחשף לצורך, מסתבר שכך הייתי צריך לחזור לשירות הצבאי כדי לפתח את הפתרון. התחלתי לבחון את האפשרות להשתמש בכלבי הגנה-תקיפה לצורך אבטחה אזרחית, ובכך להמיר את המומחיות והניסיון שצברתי במשך שנים ארוכות ביחידה למסלול קריירה.

אחרי פיילוט קצר שהשיג תוצאות חיוביות, בגיל 25 בלבד, בחודש מרץ 2009 פתחתי את החברה 'כלבי אשמורת'.

ימים בודדים חלפו והקשיים החלו להתגלות ולהצטבר, אבל הייתה לי אמונה שלמה בפתרון שמספקת החברה. היותה חלוצה בתחום האבטחה הכלבנית האזרחית דרש ממנה אוטומטית לשבור קירות – מול לקוחות שהרימו גבה נוכח המוצר החדש, מול חברות הביטוח שסירבו להכיר בו וכו'. בנחישות ובסבלנות הצלחנו להדביק את הספקנים באמונה וליצור תקדימים.

היום, 10 שנים אחרי, החברה נותנת שירותים בפריסה ארצית, מצליחה וגדלה. הייתי שמח לפרט אודותיה יותר, להציג בגאווה שורה של פרויקטים מצליחים ולקוחות מרוצים, ואולי אקדיש לכך מאמר נוסף בהמשך, אבל החברה ואני הם פחות ה-סיפור.

ה-סיפור הוא דרך היזמות.

בקהילה פתוחה לחברים מתחום ניהול האבטחה בלבד, סבירות גבוהה שמרבית השירותים אותם אנו מספקים הם דומים ומרחב הבידול הוא מצומצם. לפיכך, הנכונות שלנו לנתח מציאות ולנסות לחפש פתרונות חדשים היא הדרך שלנו לדרוס רגל, ובהמשך להצליח ולגדול.

מידי יום אני מבקר באתר 'הגילדה' (גילוי נאות – שי, מייסד 'הגילדה', הוא גם סמנכ"ל 'כלבי אשמורת'), ומידי יום אני מגלה פרופילים של חברים חדשים. קולגות אשר הצטרפו לקהילה, רבים מהם ספקי שירותים או מוצרים, רבים מהם שכירים אשר מבקשים לחקור מסלולי קריירה חלופיים. ההמלצה שלי אליהם היא להתנסות בדרך היזמות – לסלול את הדרך האישית שלהם בתחום, החל משלב אבחון החוזקות, היתרונות היחסיים, אל שלב גילוי הנישה שבה קיים צורך אמיתי ושבה הם יכולים לקבל ביטוי יישומי, להציג יתרון יחסי-תחרותי ולהפיק רווח.

התחרות גבוהה, אולי אפילו מרגישה מאיימת לשחקנים החדשים במגרש, כמוני אז. החוסר בניסיון ובקשרים הוא מגבלה, אבל הוא יכול להיות גם הזדמנות לפתח תפיסה ומתודות מהיסודות, בלי להיות שבוי בקונספציות הקיימות. נכון, יהיו מקרים בהם שירות או מוצר חדש יתקלו בלקוחות ספקנים וחשדנים, אבל היום שבו תצליחו להפוך 0 ל-1 (הלקוח הראשון), הוא יהיה היום שבו תפרצו את המסגרת והמקפצה של 1 ל-10 תהיה קלה ומהירה יותר.

בדרך היזמות, צריכים להיות נכונים גם לקראת מהמורות ונפילות. הן חלק בלתי נפרד מהדרך וקורה שהן מותירות שריטות ואפילו צלקות. ישנם סיכונים והדרך גובה מחירים. למרות זאת, האפשרות להגשים חזון אישי, שיש בו גם שליחות, היא סיפוק גדול.

הסיפור האישי שלי התחיל כך, אבל הוא ממשיך להיכתב. בשנים הראשונות למדתי, לפרקים גם בדרך הקשה, שבזמנים בהם אני דורך במקום אחרים מתקדמים ומשאירים אותי מאחור. לפיכך, ישנה חשיבות גבוהה גם לאמביציה אשר מלבה את האש הפנימית ודוחפת קדימה.

בשורה התחתונה, בשלב מוקדם בחיי הבנתי שהבחירה בדרך היזמות מאפשרת לי לכתוב את הסיפור האישי שלי, להבדיל מרבים אחרים שהם רק דמויות משנה בסיפורים של אחרים. חוויתי מציאות של פריצות חוזרות במושב הבית, חוויתי צורך אמיתי, וגיליתי שבמידה רבה השינוי שלה יכול להיות בידיים שלי. ההפנמה הזו מנחיתה טון של אחריות מכבידה לשניות אחדות, אבל משחררת אחריהן והלאה. הרצון לחפש וליישם פתרונות חדשים בשטח, לשנות מציאות, הוא זה שהיה שם בפרק הראשון, והפך בהמשך למוטיב שהפך בהמשך לחברה.

2 תגובות
  1. גישה נכונה ומעוררת השראה.

  2. כמובטח על ידך במאמר הנוכחי, ממתינים עדין למאמר הבא, האמור לפרט את מהות פעילות החברה

תגובה חדשה