גילדאי תחת זרקור - ליאור מרצ'נה - הגילדה

ליאור מרצ'נה | מנהל ביטחון מחוזי, משרד החקלאות

פורטל ניהול הביטחון של ישראל

07.02.21

הקדמה

'גילדאי תחת זרקור' היא פינה מבוססת פגישה אישית אצל חבר גילדה מארח. בפגישה נקיים שיחה פתוחה ונלך בנתיבים אליהם תוביל הסקרנות. בדרך, ננסה לאסוף תובנות מאת החבר אותן נרצה לשתף לחברים בקהילה.

אודות

ליאור מרצ'נה, יליד 1983.

תפקיד נוכחי: מנהל ביטחון מחוזי במשרד ממשלתי. במקביל, מייסד ומוביל מיזם 'חמ"ל קב"טים'.

הפרופיל האישי של ליאור באתר הגילדה

תובנות

הסיפור שלי בתחום הביטחון מתחיל כבר בארגנטינה, המדינה שבה נולדתי וגדלתי, בשנות הלימודים בתיכון.
בשנות ה-90 המאוחרות, בזיכרון הקצר שלנו הייתה צרובה שורה של תקריות ופיגועים נגד מטרות ישראליות ויהודיות בארגנטינה, לצד הבנה שהרשויות המקומיות כגון המשטרה או הצבא הן גורמים שבלתי ניתן להיתלות בהם. הקהילה היהודית הייתה חייבת לייצר פתרונות משלה, מבפנים.
אגף הביטחון של הקהילה היהודית בקורדובה פנה לבני גילי וביקש לגייס אותנו. שמירה אזרחית של מוסדות הקהילה – בתי הספר, בתי הכנסת וכד'. קיבלנו הכשרה וכלים, רובם ברמת סריקות וחיפוש אחר סימנים מחשידים בלבד, היות שהיינו ילדים, אזרחים, נטולי סמכויות.
ההתנסות הראשונה הזו בתחום הביטחון הותירה בנו חותם. הרגשנו שאנחנו מגיני הבית.
תחום הביטחון גם התאים לאופי שלי ואפילו חיזק אותו. תמיד היה קשה לי לקבל בריונות ואלימות, גם מילולית. תמיד הרגשתי צורך פנימי להגן. מהבחינה הזו, הרגשתי שאני מגשים את השליחות שלי.
בגיל 19, קיבלתי החלטה לקדם עלייה לישראל. המשפחה הייתה בהלם, אבל גילתה הבנה ותמיכה. אני וקבוצה של חברים היינו בהכנות מתקדמות מול הסוכנות היהודית, וימים אחדים לפני הטיסה קיבלנו הפניה למרכז הקליטה בכפר סבא.
ואז, בצירוף מקרים בלתי נתפס, קיבלנו חדשות מישראל: פיגוע בקניון כפר סבא. שני הרוגים – השומר וילד. שניהם עולים ארגנטינאים.
רוב הקבוצה שלנו התפרקה וביטלה את העלייה, מתוך חשש פנימי או מתוך לחץ מהמשפחה. אצלי קרה ההיפך – ההחלטה רק התחזקה. ראשית, פיגועים ספגנו גם בארגנטינה. הטרור חוצה גבולות. שנית, ביטול העלייה הוא ניצחון של הטרור, ניצחון של אותו מחבל שרצה להחדיר בנו את הפחד.
חודשים לאחר מכן כבר הייתי בישראל. לבד. קליטה, אולפן ואז גיוס לצבא (מרץ 2004). הייתי חייל בודד, אבל רציתי להגשים חלום – לשרת ביחידה קרבית, להמשיך להיות בין מגיני הבית. גויסתי לחטיבת הצנחנים ובדרך הגשמתי חלום נוסף – נשלחתי לקורס צלפים.
צה"ל היא מסגרת מצוינת לקליטה של עולים חדשים. זו מסגרת שמותאמת לקבל ולשייך. התאקלמתי במהירות ובקלות יחסית, התחברתי לאנשים, למדתי את השפה ואת התרבות. התחלתי להיות ישראלי.
סוף השירות הצבאי שלי היה מלחמת לבנון השנייה.
יצאתי לחופשת השחרור היישר מהמלחמה, בלי הכנה ובלי תמיכה. באורח מתבקש, התחנה הראשונה שלי כאזרח טרי הייתה אבטחה. הייתי לבד והתחלתי מאפס, אפילו קורות חיים בקושי הצלחתי לכתוב. בכל זאת, הצלחתי להשתלב בתפקיד מאבטח ונדדתי בין פרויקטים.
התפנית הייתה כשהייתי מאבטח במשרד השיכון. הקב"ט, טיראן ברלזון, הזמין אותי להצטרף לפרויקט חדש: 'הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב'. זו הייתה ההתנסות הניהולית הראשונה שלי. הייתי קצין מתקן, ולצד הקב"ט המקומי, אבי יפרח, הקמנו את היחידה מאפס, לרבות תוכנית אבטחה וגיוס צוות.
שני הקב"טים הללו, נתנו לי מלבד ההזדמנות הראשונה בתפקיד ניהולי, גם נתנו לי תמיכה וגב. ראיתי בהם מנטורים ומודלים לחיקוי. שניהם היו חלק מתהליך הבנייה האישי שלי.
במרוצת השנים, הרשות החליפה ידיים בין משרדי ממשלה, ואחרי שמונה שנים בתפקיד, תחת הקדנציה של משרד החקלאות, סגן מנהל הביטחון הראשי דאז, נתנאל לוי, לקח אותי תחת חסותו.
תוך כדי, התחיל מבצע 'צוק איתן'. במציאות החריגה והאינטנסיבית הזו, התפקיד שלי דרש ממני להקדיש יותר ויותר זמן, קשב ואנרגיה. במקביל, אשתי דאז הייתה בהיריון, חודש 9. הבת שלי, אבישג, נולדה בזמן שהסירנות התריאו מפני נפילות. ואז, נוסף לכל, באותו היום, קיבלתי צו 8.
המפקדים שלי איחלו לי מזל טוב ושיחררו אותי מההתייצבות למילואים. אבל, היה קשה לי לשבת בצד בזמן שהחברים שלי צפויים להיכנס ללחימה, בזמן שאחרים נופלים. בתיאום מול אשתי, למחרת בבוקר נישקתי את התינוקת בת יומה ויצאתי למילואים.
מבחינתי, הגנת הבית זו חובה וזו שליחות. למדתי זאת כבר בשנות הלימודים בתיכון בארגנטינה, והתחושה הזו התחזקה בי במרוצת השנים בישראל, שהיא הבית האמיתי היחידי. להתגייס ליחידה קרבית, לבנות קריירה בתחום האבטחה, להתייצב למילואים ובצו 8, גם יממה אחרי הולדת הבת, זו הברירה היחידה שלי. גם היום, אני מתנדב ביחידה מיוחדת של מג"ב. הגנת הבית זו דרך חיים.
שנה לאחר מכן, ב-2015, החל גל פיגועים, 'אינתיפאדת היחידים'. נוכח ריבוי האירועים וחוסר המקורות, ביקשתי להצטרף לקבוצת וואטסאפ מקומית של מד"א. התחלתי לקבל בזמן אמת דיווחים, ובמהרה הכרתי מקורות חדשים, הצטרפתי לקבוצות נוספות והפכתי להיות מקור לאחרים. פתחתי קבוצת וואטסאפ ראשונה בשם 'קבוצה לאנשי ביטחון'. הגלגול הראשון של המיזם הממשיך – 'חמ"ל קב"טים'.
הקבוצה לאנשי ביטחון התחילה כקבוצה לצורך שיתוף דיווחים, אבל בין החברים נוצרו היכרויות אישיות והבנתי שהפוטנציאל הוא גדול יותר. הקבוצה יכולה להיות גם פלטפורמה חברתית. 'חמ"ל קב"טים' נולד. פתחתי דף פייסבוק, פתחתי קבוצות וואטסאפ נוספות לפי תחומים, וזכיתי להכיר קולגות שלימים הפכו לחברים.
ב-2017 קודמתי לתפקיד מנהל ביטחון מחוזי במשרד ממשלתי. התפקיד החדש דרש ממני להקדיש זמן ללמידה של פרויקטים ותכנים חדשים, אבל לשמחתי, כפי שקרה ברשות, היו סביבי מנהלים תומכים.
אני מציין את שמות המנהלים שזכיתי להכיר בקריירה היות שמבחינתי הם מגלמים את המרכיב החשוב ביותר בניהול – מתן דוגמה אישית. הם לימדו אותי באופן אקטיבי, אבל למדתי מהם גם באופן פסיבי. מומלץ וחשוב להתבונן מהצד בבכירים ממך, במנוסים ממך, ולקחת מהם אליך.
בנוסף, למדתי שהמ"פ צריך להיות המ"פ הכי טוב בפלוגה, ולא בהכרח החייל הכי טוב בפלוגה. כך מנהל ביטחון צריך להיות המנהל הכי טוב, ולא בהכרח המאבטח הכי טוב. מנהל ביטחון צריך לבנות סביבו צוות איכותי ומבוזר, ולאפשר לכל אחד מהכפופים לו להיות הכי טוב בתחומו.
במקביל, ניסיתי לתחזק את 'חמ"ל קב"טים' והוספתי חברים לניהול השוטף. ייסדנו כללים והקבוצה מכבדת אותנו ואותם.
בתחום האבטחה ישנן קבוצות רבות ומגוונות, חלקן מצוינות, חלקן פחות, אבל כולן פונות לקהלים דומים. הייחוד של 'חמ"ל קב"טים' להשקפתי, מלבד הדיווחים בזמן אמת, הוא הקשרים החברתיים שנרקמו במרוצת השנים. נוצרו חברויות, נוצרה שייכות.
מהבחינה הזו, אני תומך בגישה שמנתקת את התחרות בין הקבוצות מהשיח. יש מקום לכולן והמשתתפים בהן יכולים להיות גם וגם.
השלב הבא של 'חמ"ל קב"טים' טרם גובש. אני מכיר בפוטנציאל ויש לי כיוונים, אבל כולם מצריכים ממני יותר זמן ויותר כסף. 'הגילדה' בנתה מימיה הראשונים תוכנית אסטרטגית ארוכת טווח ובתוכה מודל מימון, אני נחשפתי לצורך בה רק כשפניתי לבדוק את האפשרויות לממש את אותם כיוונים.
ברמה האישית, אני בונה את הקריירה שלי הן דרך התפקיד הנוכחי שלי והן דרך הלימודים האקדמיים ופיתוח קשרים מול קולגות בחו"ל, בייחוד במדינות דוברות ספרדית, שזו שפת האם שלי. המטרה שלי היא להשתמש בניסיון הביטחוני שלי, הן בצבא והן באזרחות, ובשפה, כדי להוביל הרצאות וסדנאות. כבר היום אני דמות מוכרות בקהילה הביטחונית בדרום אמריקה, ובביקור האחרון שלי בארגנטינה התארחתי בארגונים ונתתי הרצאות.
ההמלצות שלי למנהלי ביטחון מתחילים הן:
שימו את טובת הארגון ראשונה. נסו להתחשב בתמונה הגדולה, להבין את מקומכם בהיררכיה, ואיך אתם יכולים לתרום לארגון.
מוטב להיות אסרטיבי, לקבל וליישם החלטות, מאשר להיות פסיבי. הפחד משתק ומשאיר אותנו במקום. אסור לפחד משגיאות, כי תמיד יהיו כאלה. מוטב לנסות, וגם אם נופלים אז קמים ולומדים, רק כך מתקדמים.
בלי אגו. תהיו פתוחים וקשובים, תלמדו מכולם, מהמנהלים שלכם, מהמקבילים שלכם ומהכפופים לכם.
אני רואה בדור הנוכחי של מנהלי הביטחון שינוי מהותי. מנהלים פתוחים יותר לתפיסות חדשות, לשינויים, לטכנולוגיה. אנחנו מתקדמים, ובכך מקדמים את התחום. הגילדה היא מובילת הדרך.
הגילדה היא חלום של רבים, כולל שלי, שהוגשם במיזם הזה – פלטפורמה בסטנדרט הגבוה ביותר. שם נרדף לאיכות. ניהול פתוח, קשוב, שירותי, מזמין משובים ואפילו ביקורות בונות, ובזכותו הפלטפורמה רק משתדרגת יותר ויותר במרוצת החודשים. כל מנהל ביטחון שרוצה להיות משהו בתחום שלנו – חייב להיות חבר בגילדה.