הכשרות מנהלי אבטחה בישראל

לתפיסתי, תפקיד המכללות אשר מוסמכות להכשיר את מנהלי האבטחה הוא לספק לסקטור את הצרכים הנדרשים להמשך קיומו והתפתחותו, בהתאם לאמות המידה הגבוהות ביותר. המכללות אמורות להיות ראש הפירמידה המקצועית.

לפיכך, ניתן להבין שהקורסים המונחים לתפקידי ניהול אבטחה אמורים להכשיר בוגרים אשר יהיו השלוחה הפיזית של הרשות, הגוף המנחה, בשטח. הן בהיבט האבטחה של אנשים ו/או מתקנים במצב שגרה, והן תוך שמירה של היכולת להבטיח רצף תפקודי גם במצב חירום.

במאמר זה אבקש להציג את תפיסתי לגבי הליך הכשרה זה, מתוך ניסיון רב שנים בתפקיד ראש המרכז הרב תחומי, אשר בין היתר מקיים גם את הקורסים המונחים הללו.

כאמור, הקורסים המונחים של חטיבת האבטחה במשטרה הם קורסים אשר מבקשים להקנות לחניכים יכולות תפקוד נכון ונאות בשגרה ובחירום, מתוך הבנה שהם נדרשים לשלוט במיומנויות רבות וליישר קו מול אמות המידה הגבוהות ביותר.

תחילה, לצורך המחשה, אבקש להציג קורסים אחרים אותם מסדיר משרד הכלכלה:

– קורס טבחות, 1680 שעות.

– קורס קוסמטיקה, 800.

– קורס גננות נוף, 650.

– קורס פקידות קבלה, 378.

והנה, קורס מנהלי אבטחה מונחה משטרה, 200 שעות בלבד.

השוואה זו מאירה את האבסורד לפיו הקורס המונחה אשר מכשיר את מנהלי האבטחה, שבמסגרת אחריותם הביטחון במרחב הציבורי, במקרי קצה גם במצבים של חיים ומוות, הוא קורס קצר יותר במאות אחוזים ממקביליו, אשר מכשירים תפקידים בהם מסגרת האחריות פחותה בהרבה.

הסיבה – השיח בתחום האבטחה הוא שיח כלכלי, תחת אצטלה של שיח מקצועי.

גם במקרה בו נניח שבסבב הראשון נדרשו קורסים קצרים יחסית כדי לאייש את השורות ולהכשיר שדרה ניהולית מאפס, ליצור יש מאין, ברור שבשנים האחרונות אנו מתפקדים כמו פס ייצור אשר גורם לאינפלציה ולפיחות בתפקידים הללו. המכסה מלאה מזה שנים והשוק מוצף.

מבנה קורס מנהלי האבטחה הנוכחי הוא מבנה של קורס מבואות בלבד, צר ושטחי, וקשה לראות בו הכשרה מתאימה לתפקידים החשובים אליהם מנותבים החניכים. הקורס הנוכחי יכול להכשיר, במקרה הטוב, תפקידים של ראשי משמרות.

התוצר הנוכחי, פס ייצור של מנהלי אבטחה, הוא תוצר מוכר בכל סקטור בו הרגולציה מתאימה את דרישותיה לשיקולים כלכליים מתוך רצון לפתוח את הקורסים למקסימום משתתפים. בכך, נקברים שיקולים אחרים וחשובים יותר כגון הצבה של סטנדרטים גבוהים – החל בשלב דרישות הסף להרשמה, המשך בנפח ובאיכות הסילבוס, אל ההישגים הנדרשים להסמכה, ובסיום התהליך, הכשרה של בוגרים ברמה גבוהה אשר יגשימו נאמנה את תפקידיהם המיועדים.

תוצאה זו מתקיימת, לתפיסתי, בשל התקינה הנוכחית של המכללות, אשר מגובשת סביב כותרות ונפחים בלבד. תכנון הקורס חייב להיות מבוסס מבחן תוצאה מוגדר, ממנו נגזרים התכנים הנדרשים, ולא לפי כמות שעות לימוד מוגבלת מראש.

בהמשך ישיר לכך, איכות ההכשרה יורדת. הקורסים מתיימרים לדחוס חומר רב מידי בזמן קצר מידי, ולכך יש להוסיף את מודל הצוותים אשר במסגרתו קבוצות של חניכים מגישות ביחד משימות שהיו אמורות להיות אישיות, כשהם שההסמכה היא אישית. ובכלל, מאימתי הסמכה אישית עוברת דרך עשייה קבוצתית?

לדוגמה, בלתי אפשרי ללמוד ולתרגל כתיבה של תוכנית אבטחה ראויה במחזור כל כך קצר, וההגשה בצוות מספקת מפלט לחניכים רבים שרמתם נמוכה וציוניהם נסמכים בחבריהם. אלו אותם הבוגרים שמחר יכתבו את תוכנית האבטחה של בית הספר בו לומדים ילדינו או של הקניון בו הם מבלים.

בכך, אנו מרדדים את הסקטור והופכים אותו למקום מפלטם והסבתם של פליטי עבודה מסקטורים אחרים. אנו מוזילים ודוחקים החוצה את הטובים שבינינו. האינפלציה במנהלי אבטחה מייצרת ביניהם תחרות קשה שמאפשרת למגייסים לקלוט את הזולים ביותר, שלרוב הם גם הטובים פחות.

לתפיסתי, ביום שבו נשכיל להכניס את מקבל השירות למשוואה – נתחיל לזוז ולהתנהל אחרת. ומקבל השירות, לצורך ההבהרה, הוא האזרח ולא חברת האבטחה אשר שלחה את החניך לקורס ומצפה לקבל את החותמת תמורת התשלום. השיח היום מתנהל במשולש הרגולטור, בתי הספר וחברות האבטחה. האזרח נותר בחוץ וזה חייב להשתנות. המחויבות הראשית שלנו צריכה להיות כלפי האזרח.

בשנים האחרונות, נדמה שברמת האזרח, בניין הכוח מתכנס סביב מתן תחושת ביטחון ולא סביב אספקת ביטחון. אנו חוטאים לו ולמטרה שלשמה הרגולציה הובילה את מהלך ההכשרות – להקנות ידע, תובנות ויכולות לתפקוד נכון ונאות במצב מוגדר. להציב בחזית מנהלי אבטחה ברמה גבוהה. לספק ביטחון.

גם הדחיפה לקורסים חדשים, מתקדמים לכאורה, חייבת להיות מבוססת צורך מקצועי ולא צורך כלכלי. קורס מנהלי אבטחה בכירים אשר יתקיים באותן מסגרות ותחת אותם חוליים, יוביל לאותן תוצאות.

השיח אודות למידה בין עמיתים וסטנדרטים עתידניים מחליף את השיח המקצועי, זאת היות שאין בו אנשי הדרכה, אין זיכרון סקטוריאלי ואין זיכרון בגוף המנחה. חשוב להבין, פלטפורמות, טובות ככל שיהיו, אינן תחליף למסלול הכשרה סדור, תוך יצירת חוויות למידה חיוביות אצל החניכים, כזו שלא חוזרים אליה מארוחת הצהריים בקורס ומתחילים לספור את הדקות הביתה.

במובן הזה, הגילדה היא פלטפורמה מצוינת. במקום הנכון ובזמן הנכון, אבל, ויש פה אבל גדול, בין הדברים הנישאים במסגרת הפלטפורמה לבין מה שקורה בשטח – ישנה תהום. יש הבדל בין המאמרים, ההרצאות והדיונים לבין יישום אותם התכנים בשטח.

ובהתקיים פלטפורמה שכזו, אולי אפילו הרגולטור מרגיש פטור יותר ויותר מלקחת את האחריות לידיו.

התלהבות מטכנולוגיה בשם הקידמה והרצון לומר שאנחנו בקצה, תיקח אותנו אל הקצה, אבל לקצה אחר שספק אם אנו מכוונים אליו.

זו פצצת זמן מתקתקת, ובמוקדם או במאוחר הרגולטור יהיה תחת ביקורת, פנימית וחיצונית, ואז הוא יתנהל כמו פיל בחנות חרסינה רק כדי לנסות להתמודד איתן. החלופות של חקיקה מחמירה או דרישות מוקצנות יהיו שגויות באותה מידה.

הפתרון הוא בייצור תהליכי הכשרה נאותים, בהובלה של אנשי הדרכה.

חובה להבין ולהפנים את ההבדל בין מומחה תוכן (ה-'מה') לבין מומחה הדרכה ('האיך'), ולתת בידי מומחי ההדרכה את מלאכת בניין הכוח דרך הקורסים המונחים. כפי שקיימת תפיסת אבטחה חייבת להיות גם תפיסת הדרכה.

כדי לשנות את המציאות הנוכחית ואת התוצאות הבלתי רצויות – צריך לגבש ולקיים תפיסת הדרכה, ובהתאם לשנות את תהליך ההכשרה.

מוטב שהשינוי הזה יקרה ביוזמה, בתכנון ובנחת, לפני שנחווה כשל או אסון, לפני שפצצת הזמן המתקתקת תקדים אותנו.

אני תקווה שהכניסה לתפקיד של המפכ"ל החדש, קובי שבתאי, אשר מבין הדרכה היטב, אולי תהיה פתח לשינוי הנדרש.

בניין ארץ מולדת לעולם לא תם.

תוכן משלים: פאנל למידה בתחום ניהול הביטחון בהשתתפות אורן שם טוב, שמוליק ברק, אייבור טרט, איתי לוין ושי זר. זמין לצפייה בערוץ היוטיוב של הגילדה.