פרוטקשן

'פרוטקשן' הוא השם השגור למונח 'דמי חסות' – הסדר מאולץ בין שני צדדים, במסגרתו צד אחד יוזם דרישה לתשלום חודשי מהצד השני, בתמורה לשירות הגנה. במילים אחרות, סחיטה באיומים מרומזים.

המציאות

2014. מנכ"ל רשות מקומית באזור הדרום פנה אלי בהזמנה לפגישה וסיור שטח. בשיחה הטלפונית הוא אמר רק זאת: "כולנו פה סובלים את אותה מציאות, אבל אני מחפש פתרון חדש". ההנחה שלי לגבי המציאות אודותיה רמז הייתה נכונה, אבל רק בפגישה הבנתי את ההיקף ואת החומרה.

ראשית, אל הפגישה הצטרף גם מנכ"ל חברה פרטית אשר האתר שלה צמוד לזה של אתר הרשות המקומית. שניהם סובלים את אותה מציאות וגם הוא שמח לבחון פתרונות אפשריים.

שנית, האתרים מצויים בלב שטח המחייה של שבט בדואי. הגדר המזרחית של אחד האתרים היא הגדר אליה נקשרים הכלבים, החמורים והכבשים של השכנים. לצורך המחשה, יש ברקוד לסריקה במהלך סיור האבטחה בקורה הפנימית של הגדר, ויש מתקן אטבים לתליית כביסה בקורה החיצונית. בית דו-משפחתי.

שלישית, המציאות אודותיה סיפרו בכאב ובתסכול צמד המנכ"לים הייתה של סכסוך קיצוני בין "שכנים", בו המשפחה מהצד השני של הגדר גורמת להם נזקים כבדים, גם כלכלית וגם מוראלית, בתדירות גבוהה.

במשך שנים, כך הסתבר, התקיים הסדר 'פרוטקשן' במסגרתו האתרים שילמו דמי חסות מידי חודש וזכו בשקט יחסי. אגב, שקט יחסי בלבד, למרות התשלום החודשי, שהרי הם ספגו פה ושם נזקים קלים אשר היו תזכורת תקופתית לגבי התלות שלהם בהגנה מצד השכנים.

והנה, אחרי שהתשלום תמורת אותה הגנה התייקר שוב ושוב ושוב, מנכ"ל הרשות המקומית נשבר. הוא החליט שדי לו בריטואל הסחיטה הזה, והגיב בסירוב להמשיך לשלם. אבל, במקום לקדם פתרונות אבטחה לגיטימיים, הוא רק החליף את השמירה של השכנים בשמירה של שבט אחר. מהלך זה היה הפרה בוטה של הסטטוס קוו, והצית מלחמה קשה ואלימה בין שני השבטים. האתר, ביניהם, היה זה שספג את האש ואת הנזקים הכבדים. פריצה וגניבה של חלקים משביתים מהכלים, הצתה של מבנה המשרדים וכו'.

הפגישה הסתיימה, לחצנו ידיים (ב-2014 היה מותר) ואחרי ימים אחדים שלחתי לשניהם, בנפרד, תוכנית אבטחה מבוססת תפיסה ייחודית של התמודדות מול איום הפרוטקשן. מנכ"ל הרשות המקומית קיבל אותה ולקח את השירות. מנכ"ל החברה הפרטית בחר להמשיך באותה מציאות של תשלום דמי חסות. נחזור אל שניהם בהמשך.

בינתיים, רוב הקוראים בטח ניסו לדמיין את צמד המנכ"לים בתוך הסיטואציה הקשה הזו, את הדילמה הפנימית. הסיטואציה הזו מרגישה רחוקה, אולי אפילו תיאורטית בלבד. בשלב זה, אבקש להבהיר שהסיטואציה הזו מתקיימת בקנה מידה גדול בהרבה מהנהוג לחשוב.

שורשיה באזור הדרום, אבל שלוחותיה היום בפריסה ארצית. השיטה פשטה לאורך ולרוחב המדינה, בקשת רחבה של תחומים וארגונים. החל בקיוסק הפינתי שאתם קונים בו פיצוחים, דרך המשק החקלאי שאתם מבקרים בו לקטיף תותים, אל החברה הממשלתית שסוללת את הכביש החדש ליד הבית. הם משלמים והם משלמים והם משלמים. הסיטואציה הזו קרובה ומוחשית.

בנוסף, השיטה אף התמסדה במרוצת השנים וישנן חברות אבטחה אשר מנוהלות דרך אנשי קש, או שמהוות צינור לתשלום דמי חסות. בכך, הצדדים פותרים לפחות את הסוגיות החוקיות הנפתחות לאור השימוש בכסף שחור. אגב, לפי מרבית המקורות דמי החסות המשולמים בשנה הם באומדן של מיליארדים.

המציאות הזו מתקיימת בקנה מידה גדול בהרבה מהנהוג לחשוב. איום הפרוטקשן הוא צל שחור ומחניק, מרחף בהתמדה וברוב המקרים אף נוחת וגובה מחירים – או תשלום דמי חסות או נזקים כבדים. לפיכך, היה מתבקש להניח שהאיום הזה יהיה חלק מהשיח הפתוח. למרות זאת, בטח ביחס להיקף ולחומרה, הוא מחוצה לו. מחוץ לכיתות הלימוד, מחוץ למטריצות ניהול הסיכונים, מחוץ לתוכניות האבטחה, מחוץ לטיפול המשטרה, מחוץ לסטטיסטיקה הרשמית, מחוץ לסיקור התקשורתי.

פרוטקשן הוא איום תחת קשר שתיקה. הסיבות לכך רבות והן שוות מאמר נפרד. במסגרת מאמר זה נסתפק בסיבה אחת הקשורה ישירות אלינו, מנהלי הביטחון, אודותיה למדתי אחרי שיחות רבות במהלך השנים האחרונות בהן למדתי את האיום – פרוטקשן הוא איום מושתק היות שאנו מתקשים להתמודד איתו בכלים המוגבלים שברשותנו. היינו מתמודדים בגיבוי ההנהלות ובגיבוי המשטרה, אבל זה חסר. מוטב לנו לשתוק ולהשתיק, להכיל ולהבליג, היות שקשה לנו להיתפס בחולשתנו. נסחטים, מנוצלים, מושפלים. קורבנות.

האבסורד: ההכלה וההבלגה רק מזינות ומחזקות את השיטה יותר ויותר. שילמת – יצרת סטטוס קוו חדש. יצרת תלות.

השיטה

במילה אחת – הפחדה.

פרוטקשן הוא מהלך של סחיטה באיומים, בדרגות שונות של ביטוי.

תרחיש קלאסי: אדם נכנס לאתר בנייה ופונה אל המנהל המקומי: "אתם צריכים שמירה?". האינטונציה היא של שאלה, אבל הכוונה היא שזהו מסר שבסופו שלוש נקודות: "אתם צריכים שמירה…".

במקרה של סירוב ראשון, המנהל המקומי יפתח את האתר בבוקר ויגלה שם מישהו שפתח את האתר לפניו. "אני השומר". במקרה של סירוב שני, המנהל המקומי יקבל שיחה במהלך הלילה, "הדחפור שלנו הוצת". במילים אחרות, אתה צריך את שירות ההגנה, היות שהחלופה ברורה.

הפחד הוא פילטר משחיר מציאות. פילטר דומיננטי אשר האימפקט שלו מתגבר ומתגבר במרוצת הזמן. הפחד מייצר תפיסה משובשת של המציאות.

השיטה היא הפחדה. ברוב המקרים, אנחנו מפסידים במלחמה הזו הרבה לפני שהקרב הראשון התחיל. ההפחדה מצליחה היות שברוב המקרים היא פנימית, בינינו לבינינו. אנחנו ניזונים מהסיפורים, מהמחשבות, מהדימויים. אנחנו מריצים בראש שלל תרחישים מאיימים. הפחד מחלחל פנימה. הפחד מנטרל את המסוגלות שלנו לנתח את איום הפרוטקשן במסגרת המתודות המוכרות לנו בהתמודדות מול האיומים האחרים, ודוחק בנו להתנהל אחרת מהן.

ואז, תחת רציונליזציה לפיה זו המציאות, אנו נוטים להכיל ולהבליג, לקנות בזול שקט יחסי, לפחות לתקופה זמנית. זמנית בלבד היות שגובה דמי החסות תמיד מאמיר. בהתחלה, המחיר יכול להיות נמוך יחסית, בגבולות הסביר, אבל הוא רק דרך לייצר דריסת רגל ראשונית אשר תהיה מנוף לחץ בהמשך.

הפתרון

במילה אחת – חוסן.

במקרים רבים, גילוי חוסן והתייצבות מול הפחד היא הדרך האפקטיבית ביותר לפרק אותו. בחינה רציונלית של המציאות והתמודדות נחושה איתה תנתק את משתנה הפחד מהמשוואה ותותיר את הצד השני מפורק מהנשק היחידי שהיה ברשותו.

אחד הלקוחות שלנו הוא חברה גדולה להקמת תשתיות. בייחוד בתחום הספציפי הזה, הפרוטקשן הוא אורח חיים. רוב האתרים משלמים פרוטקשן, חלקם אפילו מתקצבים אותו מראש. הלקוח שלנו, לפני שנים אחדות, החליט לגלות חוסן ולהתמודד מול האיום. הוא ספג גניבות חוזרות של רכיבים משביתים בכלים הכבדים, ומיד אחריהן הוא קיבל פניות לקנות אותם בחזרה במחיר מופחת. הוא סירב, ואחרי כל גניבה הוא שילם כ-100,000 ₪ כדי לקנות רכיב חדש, במקום לשלם 20,000 ₪ בלבד כדי לקנות בחזרה את אותו הרכיב שנגנב ממנו. כך התנהל שוב ושוב. היות שהרכיב הגנוב מתאים לכלי המשויך לו בלבד, הגנבים נותרו כשבידיהם פריט בשווי 0 ₪. אחרי שלושה מקרים – הגניבות פסקו. החוסן החליף את הפחד והמשוואה השתנתה. המוטיבציה לגנוב ממנו ירדה לאפס, מתוך הבנה ברורה של הגנבים שהרוטינה הזו תימשך בלי שום רווח.

הפחדה נוספת, אשר מטילה ספק בפתרון החוסן, מתייחסת לכך שהתמודדות נחושה מול המציאות הקיימת רק תוביל להסלמה, למציאות קשה ברמות סכנה גבוהות יותר. הפחד הזה בלתי מבוסס. להיפך, ברוב המקרים למדנו שהכלה והבלגה הן שמזינות ומחזקות את השיטה. מאידך, התמודדות שולחת מסר נגדי ישיר.

יש לזכור, הצד השני הוא פרגמטי. מבחינתו, 'דמי חסות' הם רק מקור פרנסה. הסלמה מחייבת הקצאה נוספת של זמן ואנרגיה, ויותר מכך, מחייבת חצייה של קווים אדומים. התחום האפור של האיומים המרומזים משאיר את הצד השני מוגן יחסית מול החוק. מאידך, איומים ישירים, ובטח אלימות פיזית, איומים ברצח וכד', הם שלב אגרסיבי יותר בו המשטרה תהיה מחויבת להגיב, ובמלחמה הזו הסיכוי שלהם לנצח קטן בהרבה. מוטב להם להמשיך להתנהל בתחום האפור, להסתפק ברוב הגדול של "הלקוחות המשלמים", ולהתפרנס במינימום מאמץ ובמינימום סיכון.

המציאות החדשה

חוזרים אל צמד המנכ"לים של האתרים הצמודים.

2020, שש שנים אחרי הפגישה הראשונה מול שניהם. אתר הרשות המקומית אשר קיבל את תוכנית האבטחה שלנו חווה מאז שנים של שקט יציב, למרות ניסיונות חוזרים ותקריות שוליות.

בינתיים, מנכ"ל חדש מונה לאתר החברה הפרטית וקיבלנו הזמנה לפגישה שנייה. לדבריו, גם הוא רצה לבחון פתרון חדש לאור אותה מציאות מתמשכת. הסכומים אותם משלמת החברה במסגרת דמי החסות לשבט המקומי הם גבוהים ורק מתייקרים, והתלות בו היא בלתי סבירה. מבחינתו, החסמים דאז של קודמו בתפקיד, לפיהם אנחנו חברה קטנה, בלי היכרות מספקת של האיום ושל האזור, בלתי רלוונטיים היום נוכח ההצלחה המובהקת באתר הצמוד.

הפגישה התקיימה. המנכ"ל החדש של אתר החברה הפרטית הפגין נחישות למגר את תשלום דמי החסות והוצגה בפניו אותה תוכנית אבטחה אשר דחה קודמו בתפקיד שמאז התקדם בתוך החברה לתפקיד בכיר יותר. והנה, ימים אחדים חלפו ולמרות ההתרשמות החיובית קיבלנו דחייה נוספת. הסתבר שהמנכ"ל החדש קיבל רגליים קרות וביקש מקודמו להשתתף בתהליך קבלת ההחלטה. בדלת האחורית, הפחד חזר למשוואה.

מבחינתי, הסיפור של האתרים הצמודים הללו הוא הדוגמה המוחשית ביותר לכך שגם במקרה של איום הפרוטקשן – ישנם פתרונות. מצד אחד, אתרים צמודים, איום זהה, תקציב אבטחה דומה. מצד שני, התנהלות שונה, תוצאות שונות.

אחרי שנים של למידה את תחום הפרוטקשן, אני מזהה מוטיב חוזר במקרים בהם ארגונים בוחרים להמשיך לשלם את דמי החסות – פחד. פחד משתק אשר מפתח תלות בצד השני, ומזין ומחזק אותה במרוצת החודשים והשנים. מציאות חדשה אפשרית רק במקרים בהם מגלים חוסן אמיתי, בנחישות ובהתמדה.

• שותף לכתיבה: שי זר
• תודות: שלמה בוימייסטר
• מאמר נוסף מאת שחר גולדברג: דרך היזמות