אזרחים חמושים במרחב הציבורי

נקודת ההתייחסות

ב-1 באפריל, נשלח מכתב רשמי (מצורף מטה) מאת מנכ"ל 'הארגון הארצי של חברות האבטחה בישראל', מר פיני שיף, למנכ"ל המשרד לביטחון פנים, מר תומר לוטן. מכותבים: השר לביטחון פנים ומפכ"ל המשטרה. הנדון: קריאה לצמצום מתן רישיונות נשק פרטי לאזרחים.

המכתב, בשם 'הארגון הארצי של חברות האבטחה בישראל', מבקר בחריפות את הכוונה להרחיב את כמות האזרחים החמושים במרחב הציבורי, ומזהיר מפני "החלטה אומללה בלי שום שכל אבטחתי" שפירושה "הקמת מיליציה אזרחית לאומית חמושה".

המכתב מנמק את קריאתו לצמצום מתן רישיונות נשק פרטי לאזרחים בכך שהם פחות כשירים, פחות מאומנים ופחות יציבים, והסיכון הפוטנציאלי שבחימושם גדול – ירי דו"צ, פליטות כדור, נשקים גנובים, שימוש פלילי, התאבדויות.

המכתב אף מוסיף ומחמיר באמירה לפיה "מדינה שאזרחיה חמושים, הגם שהסיבה היא חיסול הטרור בקרב אוכלוסייה אזרחית, משקפת מגמה חברתית פסולה".

ראוי לציין, זוהי השקפה מצויה ולגיטימית בשיח המתמשך בסוגיה זו. פרסום המכתב הצית מחדש את השיח ברשתות החברתיות, וניכר שיש לו מקום ותוקף, בייחוד בתקופה זו. במאמר זה אציג את השקפתי האישית, ואוסיף שנשמח לתת במה פתוחה לצורך המשך הדיון החשוב הזה, הן לתומכים והן למתנגדים.

השקפתי האישית

תחילה, גילוי נאות מצידי – אני סמנכ"ל חברת אבטחה.

האינטרס שלי, ובטח של הארגון הארצי של חברות האבטחה בישראל, הוא משותף, ברור ואף לגיטימי. חברות אבטחה ניזונות מכך שהן מספקות שירותים בחללים המופרטים, תחת רגולציה בגופים מונחים או תחת בחירה יזומה בגופים פרטיים.

בתקופה נוכחית זו (מרץ-אפריל 2022), בה ישראל מצויה תחת גל מתקפות טרור שגובה חיי אדם, וכוחות הביטחון נמתחים לקצה, חברות האבטחה זוכות לביקוש חסר תקדים מצד אזרחים מודאגים שזקוקים לשירותיהן.

ולמרות זאת, הרבה לפני שאני סמנכ"ל חברת אבטחה – אני אזרח מהשורה.

אני אזרח שנוהג מידי בוקר למשרד, שלוקח אחר הצהריים את האישה והילד לגינה השכונתית, שפוגש את החברים בלילה לצפייה משותפת במשחק כדורגל בפאב. אני אזרח שבתקופה זו מבקש לשמר אורח חיים שגרתי מחד, אבל מבקש לספק הגנה למשפחתי ולסביבתי מאידך.

אני הולך ברחוב ומביט ימינה, שמאלה ואחורה, שוב ושוב, אני הולך ברחוב קשוב ודרוך לסימנים מחשידים, אני הולך ברחוב ומריץ במוחי מקרים ותגובות. אני, משפחתי וסביבתי צריכים הגנה, ובלתי אפשרי לדרוש הצבה של שוטר או חייל בכל פינת רחוב.

הייתי חמוש כ-12 שנים ברציפות, הן בתקן לוחם ומפקד בצה"ל, והן בתקן מאבטח ומנהל בגופים מונחי משטרה. אני ממשיך להתחמש אחת לשנה במסגרת שירות מילואים. אני ראוי להיות אזרח חמוש במרחב הציבורי?

לפי המכתב מאת 'הארגון הארצי של חברות האבטחה בישראל' התשובה היא שלילית. נדמה שמבחינתו, יוסף בן ה-62, המאבטח המסור בכניסה לקניון הקרוב לביתי, כשיר, מאומן ויציב ממני.

לפיכך, בניכוי האינטרס הצר של סמנכ"ל חברת אבטחה, אבקש לשגר קריאה נגדית למנכ"ל המשרד לביטחון פנים, להרחבה של מתן רישיונות נשק פרטי לאזרחים.

אני, ומנהלים בכירים אחרים של חברות אבטחה איתם שוחחתי בימים האחרונים, מבקשים להתייחס למכתב זה ולהציג תזה אחרת, מפורטת ומנומקת.

'הארגון הארצי של חברות האבטחה בישראל' מתיימר לייצג את חברות האבטחה, ויש שיגידו שיש לו זכויות רבות בקידומן, אך ספק גדול אם המכתב הספציפי הזה מבוסס שיח פנימי ביניהן שתומך בתוכנו.

הייתי רוצה לראות בתחתית המכתב גם את חתימתם של מנכ"לי חברות האבטחה שתומכים בתוכנו. במקרה שישנם כאלה, הייתי רוצה לראות אותם למחרת, מסבירים למאבטחיהם שהם כשירים, מאומנים ויציבים דיו כדי להחזיק בנשק ארגוני בזמן משמרותיהם המשולמות בלבד, אבל בלתי כשירים, מאומנים ויציבים דיו כדי להחזיק בנשק פרטי דקה אחת אחריהן. ב-15:00 כן, ב-15:01 לא.

הייתי רוצה לראות את נציגי הארגון מבקרים בקורס מאבטחים רמה א' (6 ימים), אשר מאבטחים את ילדינו במוסדות החינוך, ומסבירים למנכ"ל המשרד לביטחון פנים את הסיבות בגינן הם כשירים יותר, מאומנים יותר ויציבים יותר, בהשוואה לחייל משוחרר שסיים שלוש שנים מלאות בצה"ל, החזיק נשק, ירה מאות כדורים במטווחים, שובץ לשמירות, לסיורים, למארבים וכו', ובמרוצת השנים הקרובות גם יחזיק נשק שוב ושוב למשך חודשים במסגרת שירות מילואים. כמות הכדורים שיורה חניך במסגרת קורס מאבטחים רמה א', רחוקה שנות אור מזו שירה כל לוחם משוחרר.

הייתי רוצה לראות את נציגי הארגון מגבים את המכתב בנתונים ובסטטיסטיקה, לפיהם אזרחים חמושים חשופים יותר לסיכונים כגון ירי דו"צ, פליטות כדור, נשקים גנובים, שימוש פלילי, התאבדויות וכד', בהשוואה למאבטחים. לפי מיטב זכרוני, במרוצת השנים אזרחים חמושים נטרלו מחבלים והצילו חיים במקרים רבים יותר בהשוואה למאבטחים, לרבות בגל מתקפות הטרור הנוכחי. מנגד, חיפוש מהיר בגוגל של המילים "מאבטח רצח" יוביל לאינספור תוצאות שמלמדות שהסיכונים בחימוש רלוונטיים, לפחות במידה שווה, גם לאזרחים וגם למאבטחים. אני בספק אם מכתב דומה נשלח לאחר אחד מבין המקרים הקשים הללו.

אזרחים חמושים במרחב הציבורי

בשורה התחתונה, לתפיסתי, ובטח בתקופה הנוכחית, אזרחים חמושים במרחב הציבורי הם מכפיל כוח אמיתי.

הרי אזרחים מחויבים לצלוח תהליך סדור, קפדני ומחמיר של המשרד לביטחון פנים לצורך קבלת רישיון נשק פרטי. אזרחים מחויבים לקיים מטווחים תקופתיים לצורך חידושו (ומוטב בתדירות ובכמות גבוהה יותר). אזרחים חמושים מחויבים להתנהל במסגרת מגבלות החוק. כך היה וכך יהיה.

אזרחים חמושים משרים ביטחון בסביבתם, אזרחים חמושים מצמצמים את מרחב התמרון של האויב, ואזרחים חמושים מספקים זמן תגובה מיידי במקרה הצורך.

אזרח חמוש שנתקל במחבל הוא ההבדל בין אפיזודה של שניות לבין אפיזודה של דקות, ובהתאם גם כמות הקורבנות. נטרול מהיר מבטיח נזק פחות. אזרח חמוש הוא, דה פקטו, מאבטח בפוטנציה, רק בפריסה רחבה בהרבה, ובהתנדבות מלאה.

ברמה האישית, אבקש להזמין את 'הארגון הארצי של חברות האבטחה בישראל' לבחון מחדש את תוכן המכתב ואף לחזור בו ממנו. במידה רבה, המכתב הזה יכול להיות בדיוק מה שכותבו כל כך חשש מפניו – נשק מסוכן בידיים הלא נכונות.

המכתב: